שני חתולי רחוב חולקים בשלווה ספסל אחד. לפתע יוצאת שכנה ומניחה לפניהם קערת גבינה אחת מעוררת תיאבון. מי יאכל את הגבינה? האם יצליחו שני החתולים להסתדר ביניהם? האם יחזרו לחיות בשלום על הספסל האדום בגינה הציבורית? סיפור חכם, קצבי ומעורר מחשבה לילדים, להורים ולכל אוהבי החתולים באשר הם. דפנה חלף-גבאי, מומחית לחינוך ילדים בשיטת מונטסורי, היא סופרת ותסריטאית לילדים. "שני חתולים על ספסל אחד" הוא ספרהּ החמישי.
"לִפְעָמִים... כְּשֶׁפּוֹגְשִׁים חָתוּל, עוֹבֵר בְּמִקְרֶה בָּרְחוֹב, אֲנַחְנוּ עוֹצְרִים לְרֶגַע,
מִסְתַּכְּלִים, וּמַרְגִּישִׁים אֵיךְ חִיּוּךְ נוֹלָד לוֹ בְּתוֹכֵנוּ.
וְלִפְעָמִים... כְּשֶׁפּוֹגְשִׁים שְׁנֵי חֲתוּלִים, הַחִיּוּךְ הַזֶּה גָּדֵל, וְאָז הָעוֹלָם מְחַיֵּךְ אֵלֵינוּ חִיּוּךְ קָטָן בַּחֲזָרָה.
שְׁנֵי חֲתוּלִים יוֹשְׁבִים עַל סַפְסָל אֶחָד. יָצְאָה שְׁכֵנָה,
קָרְאָה לְחָתוּל אֶחָד כְּסְס... כְּסְס...
קָרְאָה לְחָתוּל שֵׁנִי פְּסְס... פְּסְס...
הִנִּיחָה קַעֲרַת גְּבִינָה עַל הַמִּדְרָכָה,
בַּצַּד,
וְנִכְנְסָה לְבֵיתָהּ".
הסופרת דפנה חלף-גבאי סיפרה איך "נולדו" שני חתולים על ספסל אחד:
"...אָז פַּעַם בְּפַּרְק הַיַּרְקוֹן, לְאֹרֶךְ הַנָּהָר,
לְיַד הַשְּׁבִיל הַמִּתְפַּתֵּל, עַל סַפְסָל עָשׂוּי מֵעֵץ,
יָשַׁב לוֹ חָתוּל אָפֹר אֶחָד לְבַד.
וַאֲנִי בְּדַרְכִּי לְכִוּוּן מַעֲרָב, אֵיפֹה שֶׁהַנָּהָר נִשְׁפָּךְ שָׁם אֶל הַיָּם,
חוֹלֶפֶת עַל פָּנָיו, וְאֵין לִי שׁוּם סָפֵק שֶׁהֶחָתוּל הָאָפֹר שֶׁיּוֹשֵׁב עַל סַפְסָל מֵעֵץ, פָּשׁוּט יוֹשֵׁב לוֹ שָׁם וּמְחַכֶּה.
אֶת הֶמְשֵׁךְ דַּרְכִּי לִוּוּ מַחְשְׁבוֹתַי וּמַבָּטוֹ הַנּוּגֶה שֶׁל הֶחָתוּל.
לְמִי הוּא מְחַכֶּה? וְלָמָּה כָּאן עַל הַסַּפְסָל? וַאֲנִי לְתֻמִּי בִּכְלָל חָשַׁבְתִּי שֶׁחֲתוּלִים קוֹבְעִים פְּגִישׁוֹת לְיַד קְעָרוֹת שֶׁל גְּבִינָה אוֹ לְפָחוֹת בֵּין שְׁנֵי פַּחֵי אַשְׁפָּה. אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי שֶׁחֲתוּלִים קוֹבְעִים פְּגִישׁוֹת עַל סַפְסָל בְּפַּרְק. וְאִם הוּא הִתְעַקֵּשׁ לִקְבֹּעַ עַל סַפְסָל, אָז לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב שָׁם לְבַד?
הַאִם הוּא אַחֲרֵי הַפְּגִישָׁה אוֹ לְפָנֶיהָ? הַאִם הוּא אִחֵר?
אוּלַי טָעָה בְּשָׁעָה? וְאוּלַי קָבַע עִם מִישֶׁהוּ שֶׁכְּבָר לֹא יַגִּיעַ לְעוֹלָם.
וַאֲנִי אָז הִגַּעְתִּי לִקְצֵה הַנָּהָר, מַמָּשׁ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא נִשְׁפָּךְ שָׁם אֶל הַיָּם. וְלֹא הָיָה לִי שׁוּם סָפֵק, שֶׁבֵּינְתַיִם...
שָׁם עַל הַשְּׁבִיל הַמִּתְפַּתֵּל, לְאֹרֶךְ הַנָּהָר,
כְּבָר יוֹשְׁבִים לָהֶם יַחַד,
שְׁנֵי חֲתוּלִים עַל סַפְסָל אֶחָד."
דפנה חלף-גבאי, ילידת תל־אביב, 1959, בוגרת מכללת "תל־חי" במגמות פסיכולוגיה התפתחותית לגיל הרך וספרות ילדים; למדה בקליפורניה, את שיטת החינוך של מונטסורי. הייתה גננת ילדים בארצות הברית ובישראל. כתבה תסריטים רבים לטלוויזיה החינוכית והכללית (רחוב סומסום, פגישה גורלית, זאפ לראשון) ולערוץ הילדים (המחסן של כאילו) וכן עשרות שירים לתכניות טלוויזיה שונות. נוסף על כך כתבה דפנה חלף-גבאי חמישה ספרי ילדים. "שני חתולים על ספסל אחד", הוצאת "כנרת" 2002, הוא האחרון שבהם.
הפסלת הנודעת אילנה גור נולדה בטבריה, 1936. בתם של רעיה ספיר ואנדריי וילצ'ק (בתרגום, גור זאב). בהיותה בת 13 נפטרה אמהּ, ואילנה עם אחיה הבוגר דני (דני גור, פרופסור ומנתח לב נודע) נשלחה לקיבוץ עין־חרוד מאוחד. הישגיה הנמוכים של גור במקצועות העיוניים הקשו עליה בבואה להירשם למדרשה למורים לחינוך גופני ע"ש וינגייט. אילנה נדדה לירושלים בעקבות אחיה שלמד רפואה. לימים סיפרה: "הלכתי ללמוד ב'בצלאל' פשוט מחוסר ברירה... רציתי לברוח מאלגברה ומתנ"ך, והחלטתי ללמוד תכשיטים." השאר כבר שייך להיסטוריה. אילנה למדה ב"בצלאל" פיסול ורישום אצל יוסי שטרן, צורפות (ניסור והלחמה) אצל יהודה לודוויג וולפרט. בירושלים פגשה את מי שיהיה בעלה, ליאונרד לוונגרוב, עמו יצאה לתור את העולם הגדול. הם נישאו בשנת 1957 והתיישבו בלוס־אנג'לס שבקליפורניה. שם החלה אילנה גור באיסוף חפצים מיוחדים ועתיקים, להם הייתה מוסיפה ומהם גורעת אביזרים ואלמנטים שונים, עד אשר הייתה מרוצה.
בשנות עבודתה הראשונות רכשה לעצמה אילנה גור מוניטין של מעצבת בעלת טעם אישי שאינו מתחשב במוסכמות האפנה. עסקיו של בעלה זימנו אל ביתם אורחים בעמדות מפתח, ואלה דרבנו את גור להציג את אוספיה. פריצת הדרך הייתה בשנת 1972, עת הציע לה מנהל מוזאון קליפורניה למדע ותעשייה שליד אוניברסיטת UCLA להציג תערוכת יחיד. אילנה הכינה לתערוכה סדרת פסלים ש"סיפרו סיפורים". בהיעדר תקופת לימודים ארוכה ומסודרת הפכה עבודתה של אילנה גור לתהליך התנסות ולימוד.
בשנת 1978 עברה גור לניו־יורק. המעבר לעיר התוססת והשוקקת חיים התגלה כהחלטה נכונה. היא החלה לייצר ולשווק אבזמי יוניסקס עבור בתי האפנה הבולטים וזכתה בהצלחה מסחררת. במשך הזמן גיבשה שפה ייחודית המתאפיינת בהכלאות בין חומרים שונים – פליז, ברונזה, זהב, כסף, עץ ועור. עם הזמן הפכו ההכלאות של גור לסימן ההיכר של חפציה. בשנות השמונים רכשה בית עתיק בסמוך לכיכר קדומים ביפו העתיקה והחלה לעצב אותו כבית־מוזאון, שנפתח לקהל הרחב בשנת 1995. בבית בוצעו עבודות שיפוץ רחבות היקף, והופגשו בו חדש עם ישן; ברזל עם זכוכית; מעלית מודרנית שקופה עם קשתות וקימורים; מעקות; רהיטים; קופים וציפורים מעשה ידי גור, והכול בניחוח מעורב של בנייה עכשווית והדר עות'מאני.
הבית והתצוגות הנם מיצב חי שבו מוצגים גם פריטים של אמנים אחרים, למשל, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין ועוד. למרות עיסוקה המתמשך בחפצים לא הניחה גור את הפיסול. פִּסלה הנודע "אישה ברוח" הוצב בגן לונדון בתל־אביב (1977), ואחר כך הועבר לפארק צ'רלס קלור. פסלים סביבתיים נוספים שלה ניתן לראות במרינה בהרצליה ("עיט", 2002) ובבית יד לבנים ברעננה ("עמוד הנצחה", 1988). גור מעדיפה בפסליה את הצבעוניות הטבעית של החומר. ביצירותיה היא עסקה בכלי עבודה חקלאיים ובדימויי חיות, ציפורים, חרקים ועוד.
